נאמנים למקור?

מחר, ביום שלישי 20.3.2012, מארגנת אגודת העיתונאים כנס מיוחד העוסק במה שהם מכנים "השתלמות מיוחדת בנושא חיסיון מקורות". הולכים לדבר שם תחקירנים, משפטנים ועוד מומחים כאלה ואחרים על היבטים שונים בשמירת זהותו של המקור. כשעברתי על דוברי הכנס, נזכרתי שוב, איך כאשר מדברים על נושאי תחקירים בעיתונות ואתיקה ככלל, התחומים היחידים שמתכוונים אליהם הינם בתחום האקטואליה, ביטחון, כלכלה ומקסימום בריאות. תרבות, וכל תתי הקטגוריות הנכנסות תחתיה (מוזיקה, קולנוע, לילה, ספרות), לעולם לא נתפשת כתחום חשוב או "רציני" מספיק שעבורו צריך בכלל להעלות את הסוגיה של שמירת זהותו של המקור, כי בין כה לא מבצעים כמעט תחקירים בתחום זה.

אבל אולי לפני שקופצים למגננה התקפתית, בה העיתונאים עוטים את פרוות הכבשה התמה המותקפת על ידי הזאב הרשע, זקוקים העיתונאים לעשות בדק בית ולחשוב טוב טוב, האם אתיקה עיתונאית היא זו שהנחתה אותם, או שמא אתיקת הצהוב. ההנחה הבסיסית היא שעיתונאי מבצע ריאיון עם אמן X, הוא כותב את תשובותיו, והעורך מבצע שינויים קלים. אולם בשטח המציאות לעתים שונה. חוסר דיוק, סילוף ונטייה לסנסציה הם לא רק מושגים שנלמדים בקורסים בתקשורת באקדמיה, הם הפכו להיות חלק מתהליך העבודה העיתונאי, בו בדיקת עובדות או היצמדות אליהן היא עניין של בחירה בלבד. רק השבוע געשה הרשת בנוגע לכתבה המפורסמת על הפטריות שפורסמה בכלכליסט על ידי אורן הוברמן, כאשר בלוגר בשם יהודה בלו פרסם את תגובתו בנוגע לשגיאות רבות, שלטענתו, יש בכתבה. הוברן בינתיים ענה בעמוד הפייסבוק שלו לבלו, על מרבית הסעיפים, אולם הטעם נשאר בפה מכל הפרשיה הזו היא של פטריות מקולקלות…

מריח כמו חרא צהוב

ישנם תחומים אפורים בהם קל לבצע אי דיוקים שכאלה: נושאים שלרוב הציבור אין שום ידע עליו, או בריאיון עם אמן לא ישראלי כשלציבור אין גישה לחומר הריאיון (כלומר – תמיד). בנוגע לדוגמה הראשונה, הכתבה על הפטריות מתיישבת בדיוק על התחום הזה, שבו מרבית הציבור אינו בקיא מספיק בתחום האזוטרי הזה, ולכן, גם אם העיתונאי היה כותב שפטריות נמשכות לג'ינג'ים וכאשר הן נאכלות על ידם הן מעניקות להם כוחות טלפתיים – כנראה שהיינו מאמינים לזה. למה? כי בסופו של יום לא נעשה את המאמץ הנוסף כדי לבדוק אם זה נכון, ונצא מתוך נקודת הנחה שהעיתונאי דובר אמת. כך היה גם בפרשת קוני 2012, שלמרות שלא הייתה כתבה של ממש, יצרה רושם של אותנטיות, ולאחר אינספור כתבות שחשפו אי דיוקים וסילופי מציאות כאלה או אחרים, גרמה לאנשים רבים להרהר שוב במושג האמת החמקמק.

מזל שיש וויקיפדיה

במקרה השני הבעיה חמורה הרבה יותר, בעיני, משום שכאשר עיתונאי מראיין אמן קולנוע/מוזיקה/סופר וכדומה, שאינו ישראלי ואינו מתגורר כאן, היכולת "לשפץ" את דבריו היא גדולה. שכן אותו אמן, ככל הנראה לא יבדוק ויקרא את הכתבה, ואילו לקורא הישראלי אין גישה להקלטת הריאיון (או המייל, תלוי איך נעשה הריאיון). לפני מספר שנים, כאשר עבדתי ככתבת במדור "לילה" במגזין כלשהו ראיינתי אמן אלקטרוני מחול (מפאת חיסיון מקורות לא אציין את שמם). לאחר שפורסמה הכתבה גיליתי שני דברים: 1. העורך ערך 50% מהכתבה (זה לא חדש, אבל למה להכניס בדיחות לא מצחיקות שבחיים לא היו תופסים אותי אומרת?!). 2. העורך שינה בצורה ניכרת את תשובות האמן, עם נטייה לצהוב מרקר. לא אפרט יותר מזה, אך כל קשר בין התשובות האמתיות של האמן מהריאיון הזה ואלו שהופיעו לבסוף במגזין היה מקרי בהחלט. מיותר לציין שזו לא הייתה הפעם האחרונה שזה נעשה, ולכן הפסקתי לעבוד במגזין הזה. יחד עם זאת, הקלות שבה כל התהליך התבצע יכלה להיעשות בשל העובדה שהאמן, כפי שציינתי, כנראה לא יבדוק ויקרא את הכתבה, וגם במקרה הקלוש עד אפסי שהוא כן, תמיד יהיה ניתן להיתלות באצטלת תקלה בתרגום. תחום המוזיקה, ובייחוד מדור הלילה, נחשב ל"לא רציני" וכעמוד שיהפוך בעתיד הקרוב לפילטר של משהו על ידי הקוראים הפוטנציאלים. זו בדיוק ההנחה הזו שמקלה על העורכים, ולפעמים גם כתבים, לכתוב מה שהם רוצים, בלי שאי פעם ייתפסו.

David Guetta after his sex change

אותו טיפול קוסמטי עלול להיראות כמשהו זניח עבור רוב האנשים, אולם המשמעות הגדולה של צעדים כאלו, והפיכתם לשגרת עבודה עיתונאית, היא ריקון מושג האתיקה מכל משמעות. אותו יושר עיתונאי, שנשמע כמו סיסמה חלולה מתוכן, לא מצריך זמן רב או כסף, שהם מצרכים נדירים במסגרת העבודה העיתונאי כיום, אלא קוד אתי שנראה שהתמסמס עם השנים לטובת עוד כתבה ססגונית על תחתציציסקס וכאמור בר רפאלי. בדק הבית צריך להיעשות כאשר העיתונאים והעורכים ישאלו את עצמם האם הם נאמנים למקור או נאמנים לרייטינג?

תגובה אחת על "נאמנים למקור?"

  1. מאת י.ק.:

    מה שכתב הוברמן בפייסבוק לא עונה לשאלות שהעלה בלו. לשום שאלה. זה מין תרגיל ביחסי ציבור שצריך להשיב תמיד לביקורת בלי לענות לביקורת. זה מה שעשה הוברמן. אסור ללכת שולל. בלו מתייחס למה שכתב הוברמן ומבקש שיענה לשאלות הרלוונטיות. מה שעדיין הוא לא עשה.

יש לכם משהו להגיד? יאללה, בואו נשמע אתכם!